להתבונן באמפתיה בכל בני הארץ הזו וברוחות הרפאים שמטיילות איתם. חברי הקבוצות בני סכנין וקרית שמונה בביקור ביד ושם, 14 בנובמבר 2007 (צילום: מיכל פטאל / פלאש90)
מתישהו בסוף שנות התשעים נסעתי לאוניברסיטת ביר זית לשמוע את אדוארד סעיד. בפני אולם מלא הוא אמר שהדרך לפיוס בין העמים עוברת בהכרה הדדית של כל עם באסונו של האחר – השואה והנכבה. זה נראה לי אז חסר משמעות, מחווה סמלית שאין בה ממש – לעומת הדברים שחשובים באמת, כמו דם, אדמה ומשאבים חומריים. למי אכפת מזיכרון. מאז למדתי לא מעט. למדתי עד כמה עיקש סירובה של החברה הישראלית להכיר במחיר ששילם עם אחר על קוממיותנו. למדתי גם שבחברה הפלסטינית יש שמתייחסים לשואה בהכחשה במקרה הרע, ובמקרה הפחות גרוע – במשיכת כתפיים. למי אכפת מה עוללו האירופאים ליהודים, כאשר אסונם זה משמש אמתלה לנישולנו?
בתחילת המלחמה חזרה אליי השאלה הזו ביתר עוצמה. כשהחלו להגיע הדיווחים על מות אזרחים, רעב ומחלות מדבקות בעזה, הציפו אותי ללא שליטה זיכרונותיה של סבתי ממחנה הריכוז בטרנסניסטריה. מחלת הטיפוס שקטלה את הוריה וגזלה את שמיעתה, הכלבים שאכלו את גופת אחיה, אחיינה הפעוט שלא שרד. שיחה עם עמיתי, ההיסטוריון עמוס גולדברג, כבר עמוק לתוך המלחמה, שלחה אותי לחפש בארכיון יד ושם את דפי העד של משפחתי. קראתי על אחיינים של סבתי שאבדו לטיפוס בגיל שנתיים ועל בת דודתה שנקברה חיה בקבר אחים. באותם חודשים ממש ישבתי בארכיון הצלב האדום בז'נבה וקראתי על מעורבותו במחנות הפליטים הפלסטינים הראשונים בגדה המערבית בין 1948 ל-1950, והדיווחים מעזה של חורף 2024, על ערי האוהלים ועל הניסיון לספק סיוע רפואי, התממשקו והתערבבו לי עם הדיווח ההיסטורי. מוחי היה עסוק בערבוביה של זיכרון, היסטוריה ואקטואליה, והאתגר הפך להיות הפרדה ומיון.
היסטוריה רוויית אפשרויות
ספרו של עמוס גולדברג, "וזכרת: חמש קריאות ביקורתיות בזיכרון השואה" (הוצאת רסלינג, 2024), נכנס בדיוק לסערה הרגשית, האינטלקטואלית והפוליטית הזו, ולשאלה "למי אכפת". זיכרון השואה והנכבה מצד אחד, ומאמצי ההשכחה והמחיקה מהצד השני, מלווים את עבודתו של גולדברג כבר למעלה מעשור – כמו גם שאלת הפוטנציאל המשקם של לימוד ההיסטוריה. האופן שבו השואה והנכבה נלמדות ונוכחותן במרחב הציבורי משפיעים על תפיסת ההווה והעתיד שלנו. בלי ללמוד על השואה, דוברים פרו-פלסטינים יכולים להזמין את היהודים לחזור למקומות שמהם הגיעו; ובלי להבין את הנכבה, לישראלים אין מפת דרכים להבין את הנוכחות המתמשכת של הבית שאבד במציאות היום יום ובזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני העכשווי. ככלל, השואה והנכבה נלמדות ונזכרות דרך רידודן לכדי משל למהותנו העכשווית, משל שיש לו סוף ברור – כיליוננו או כיליונם. אבל היסטוריה, שלא כמו מיתולוגיה, רוויה בכיוונים ואפשרויות.
ספרו של גולדברג מחולק לחמישה פרקים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. הפרק הראשון עוסק בהגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA) ובמקום המרכזי שמקנה הגדרה זו לביקורת על הציונות. לקח השואה הוביל, בין השאר, לאימוצה של האמנה הבינלאומית למניעה וענישה של רצח עם (שהמשפטן היהודי רפאל למקין היה שותף לניסוחה), לתובנה שהאנושות נכשלה במניעת הפשע האולטימטיבי של רצח עם, ולתקווה שניתן יהיה למנוע אותו בעתיד. בעשורים האחרונים, התרחק זיכרון השואה ממסקנה אוניברסלית זו של מניעת אלימות המונית לטובת מסקנה פרטיקולרית; הלקח המרכזי והכמעט בלעדי של השואה הוא המאבק באנטישמיות. התוצאה מוכרת: שימוש במאבק באנטישמיות כאמתלה להשתקת כל ביקורת על ישראל, ובאופן רחב יותר – עיסוק בשיח על המציאות במקום במציאות עצמה, או במילים אחרות, הסטת הדיון לשאלה האם דיון זה או אחר הוא אנטישמי. את התוצאות העכשוויות של מהלך זה אנחנו יכולים לראות היום: במקום לשאול מה נעשה בשמנו, נסוב הדיון על טיבה האנטישמי של הביקורת.
הפרק השני עוסק במוזיאון יד ושם, ומשלים במידת מה את הפרק הראשון. המוזיאון בחר באופני ייצוג שמדגישים את הקורבן האינדיבידואלי ואת מתן שמות ופנים לקורבנות ולניצולים – ייצוג שמעורר אמפתיה ומזמין את המבקרת להכניס את עצמה לנעליהם של הקורבנות. לצד זאת, מוזיאון יד ושם, טוען גולדברג, מעלה את השואה לדרגה של אירוע מיתי המנותק מהממדים הארציים של סיבה ומסובב. המוזיאון מנתק את ההיסטוריה של השואה מהאריג שבו הייתה שזורה: מעליית הפשיזם אחרי מלחמת העולם הראשונה, מהאלימות הקולוניאלית של גרמניה בנמיביה, ומתיאוריות הגזע שאפשרו לראות הן ביהודים, הן בתושבי הקולוניות, יצורים שאנושיותם פחותה. ניתוק זה מחמיץ קשת שלמה של אירועים ותהליכים – כאלה שהובילו לשואה, כאלה שנכשלו, כאלה שהצליחו נקודתית וכאלה שפתחו אפשרויות אך נקטעו באיבם. כך, למשל, המוזיאון מציג את הפתרון הסופי כתוצאה של החלטה שהתקבלה על ידי היטלר כבר בשנות השלושים והובילה באופן בלתי נמנע לפתרון הסופי, ולא כפי שמקובל במחקר ההיסטורי: כתהליך מורכב של החלטות שחלקן יושמו וחלקן כשלו, של יוזמות מלמטה ומלמעלה, ושל התרחשויות הקשורות למלחמה, שבסופו של דבר הובילו את ההנהגה הנאצית ובראשה את היטלר להחליט על הפתרון הסופי בחודשים אחרונים של 1941, בשעה שהרצח ההמוני כבר היה בעיצומו.
מעניין יהיה להשוות את מוזיאון יד ושם למוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו-אמריקאית בוושינגטון, שבוחר גם הוא להפנות את הזרקור לחוויה של הקורבן הבודד ולעוצמת רוח האדם אל מול אלימות קולקטיבית. מוזיאון זה, שנחנך במשכנו הנוכחי לפני כשמונה שנים, הומה מבקרים. עובדה זו מעלה שאלות שונות: מדוע סיפור העבדות וההיסטוריה הארוכה של חוקי ג'ים קרואו מאומצים כהיסטוריה לאומית אמריקאית ומושכים מבקרים אמריקאים ותיירים בני גילים ורקעים שונים? כיצד מוזיאון זה מצליח לספר סיפור אינדיבידואלי, לאומי ואוניברסלי בעת ובעונה אחת? האם מוזיאון יד ושם יכול, או אפילו צריך, לאמץ נרטיב שמשלב באופן דומה אוניברסליות עם יהדות וישראליות? האם המרכיבים הללו יכולים בכלל לדור בכפיפה אחת?
ציווי מוסרי ופוליטי
הפרק השלישי הוא היסטוריוגרפי באופיו, ועוסק במחקריו של שאול פרידלנדר, אחד מחוקרי השואה החשובים של המאה העשרים. פרידלנדר ביקר את המחקר הקיים עד שנות השמונים, שסיפר את ההיסטוריה של הרייך השלישי בעיקר דרך ארכיונים גרמניים. הוא ביקש להכניס למחקר ההיסטורי מתודולוגיה של היסטוריה משולבת, שמביאה זה לצד זה את מחוללי השואה, קורבנותיה והעומדים מהצד. בפרק זה מעלה גולדברג את האפשרות להשתמש במתודה זו, שחוקרי שואה היו בין חלוציה, כדי לעודד מחקר השוואתי של קורבנוּת באירועי קיצון. ההקשבה לעדויות שבעל פה אל מול העדויות הכתובות של מחולליהם של פשעים נגד האנושות, טוען גולדברג, היא "ציווי מוסרי ופוליטי", וכתיבת ההיסטוריה של השואה היא קריאה לפעולה, מוסרית ואקדמית, המכוונת להיסטוריונים ישראלים ופלסטינים: לכתוב את ההיסטוריה המשותפת של הארץ הזו. גולדברג מציג את הדיון ההיסטוריוגרפי, הציבורי והמשפטי סביב פרשת טנטורה כדוגמה לרובדי השתיקה וההשתקה סביב ניסיונות כאלה. הספרים שערך גולדברג עם חוקר מדע המדינה, בשיר בשיר, משרטטים נתיב אחר להיסטוריה משותפת כזו. עבודה היסטורית עכשווית, של היסטוריוניות והיסטוריונים פלסטינים וישראלים הולכת אף היא בכיוונים אלה, בין השאר, תוך שימוש משולב במקורות ישראלים ופלסטינים, כתובים ובעל פה.
הפרקים הרביעי והחמישי הם במידה מסוימת תמונת מראה זה של זה, ובשניהם מהדהדים דבריו של אבות ישורון: "שואת יהדות אירופה ושואת ערביי ארץ ישראל שואה אחת של העם היהודי. ישר בפנים מביטות השתיים". הפרק הרביעי הוא קריאה צמודה ואמפתית של "מגיא ההריגה לשער הגיא" שיצא לאור בשנת 1967. זהו ספר זיכרונות של ניצול השואה בני וירצברג, שהיה ללוחם במלחמת העצמאות ושם קץ לחייו עשרים שנה לאחר מכן. קריאתו של גולדברג כורכת יחד את שלושת מופעי האלימות בחייו של וירצברג – השואה, הנכבה וההתאבדות. אצל וירצברג, הטרנספורמציה מקורבן לאלימות הנאצית לחייל צה"ל היא טרנספורמציה משקמת. מנער חסר אונים הוא הופך ללוחם – אמנם לא באויב המקורי אלא ב"מי ששואף להמשיך ולהשלים את מלאכתו של האויב הקודם". בדמיונו, הוא מרוקן מחסניות לא לעבר עמדת לוחמים ערבים, אלא לעבר "זקיף אס אס, במסע המוות, של רובה מכוון אל רקתו של אבי הכושל בדרך". וכך, ברגישות, גולדברג מנתח את האופן שבו אלימות מחוללת אלימות; כוונת הנקמה עוברת מהגרמני, שוירצברג הנער לא יכול היה להתנגד לו וגם לא לנקום בו, אל הפלסטיני, ובסופו של דבר, אל עצמו.
בלי להבין את הנכבה, לישראלים אין מפת דרכים להבין את הנוכחות המתמשכת של הבית שאבד במציאות היום יום ובזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני העכשווי. פליטים פלסטינים בנכבה, 1948.
הפרק הדהד לי את האמירה היחידה כמעט ששמעתי מסבי על השואה. הוא היה כבר קצת דמנטי, והאמירה הגיחה משום מקום, לא בתגובה לנאמר קודם בשיחה: "אתם חושבים שהלכנו כצאן לטבח, אבל אתם לא מבינים איך זה היה. כשהגוף רעב, חולה ומותש, אין לו כבר את האפשרות להתנגד". וכך אומר בני וירצברג: "ההשמדה הנפשית קדמה, במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי, להשמדה הפיזית ואפשרה אותה". זוהי הבחנה חשובה מאין כמותה על תהליך ההשמדה. הבחנה זו עזרה לי בעת הקריאה בספרו של גולדברג, להבין את דבריו של סבי שנשמעו לי אז כתגובה להאשמה שלא העליתי, והיום נשמעים כמו תיאור של תהליך ההשמדה כפי שנחווה על ידי קורבנותיו וניצוליו.
הפרק החמישי והאחרון הוא קריאה רגישה של שני הרומנים של אליאס ח'ורי, "ילדי הגטו" ו"סטלה מאריס", שיצאו לאור בעברית ביוזמת סדרת "מכתוב" – יוזמה שהיא כשלעצמה דוגמה ליצירת מורשת ישראלית-פלסטינית משותפת. בשני ספריו של ח'ורי, זיכרון הנכבה מסופר דרך זיכרון השואה. הגטו הוא המונח שבו השתמשו יהודים וערבים בשנים לאחר המלחמה לתיאור השכונות שבהן רוכזו הפלסטינים שנותרו בארץ, למשל ביפו, חיפה ולוד. נקודת המוצא הזו משמשת את ח'ורי, בין היתר, לתיאור איסוף הגופות המרקיבות ברחובות לוד. וכך, בשני הפרקים, שכאילו מביטים זה לזה בפנים, בני וירצברג לובש מדים של קצין נאצי מיד לאחר שחרור המחנה ומדמיין את עצמו כלוחם בעל עוצמה; ואילו גיבורו של "סטלה מאריס" מתחזה לבן של ניצול שואה כדי להתקבל לחברה הישראלית.
זיכרון הנכבה מסופר דרך זיכרון השואה. אליאס ח'ורי (צילום: באדיבות משפחת המצולם)
ספרו של גולדברג מבקש לחזור לזיכרון השואה כמסלול לאמפתיה ולהכרה באנושיות משותפת. במקום נרטיבים מתחרים של נכבה ושואה, ההיסטוריות של שני העמים הופכות אצלו לנקודת מפגש. הוא מזמין אותנו לחשוב על האופן שבו אנחנו מבינים היסטוריה ומדברים עליה. קריאה בספר מזכירה שבמקרים רבים, אנו מבינים את ההיסטוריה כמיתוס. היסטוריה מיתית כזו מותירה לנו רק מפת דרכים אחת, של טוב ורע, עם מסלול ידוע מראש. בתוכה מעשים של בני אדם מאבדים משמעות, כי הם משרתים תהליך שתכליתו ידועה מראש. נדמה כאילו סלולים לעתיד שני שבילים בלבד: שואה או נכבה, כיליוננו או כיליונם.
אבל יש גם קריאה אחרת בזיכרון השואה והנכבה; קריאה להכרה בחוויה האנושית של אלימות קולקטיבית הזועקת מכל אחד מדפי הספר. היה זה הסופר היהודי התוניסאי אלבר ממי שכתב, בהתייחסו לאלג'יריה ולתפיסה הרופפת של הכובש את הנכבש כבן אדם: "אֵם ילידה המבכה את מות בנה או אישה ילידה המבכה את בעלה אינן מזכירות לו [לכובש] אלא במעורפל את כאבה של אם או של רעיה". אצל ח'ורי, זיכרון השואה נטמע בנפשו של המספר הפלסטיני עד שהוא לא יכול לספר את אסונו שלו בלעדיה. אצל בני וירצברג, נאצים וערבים מתערפלים דרך כוונת הרובה עד לבלתי הפרד. גולדברג מזמין אותנו להשתמש בזיכרון השואה והנכבה כדי להבין את קיומנו המשותף על הארץ הזו. למשל, כדי להתבונן באם המבכה את מות בנה כחלק מרקמה אנושית משותפת של שכול; להתבונן באמפתיה בכל בני הארץ הזו וברוחות הרפאים שמטיילות איתם.
ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון והאסלאם וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית. המאמר נכתב במסגרת הסדנה להיסטוריה לחברתית.
הפוסט להשתמש בזיכרון השואה והנכבה כדי להבין את קיומנו המשותף בארץ הופיע לראשונה ב-שיחה מקומית.