הושפלה בלחץ השר לביטחון לאומי. אינתיסאר חיג'אזי (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)
מה קורה לתודעה פלסטינית, שצופה ברצח עם במשך שנה שלמה? מהי השאלה הפוליטית שהפלסטינים בתוך הקו הירוק נדרשים לענות עליה בעודם חיים תחת שלטון שמאפשר, מקדם ומעודד תרבות של רצח עם בקרב הרוב היהודי?
>> הבן שלי דומה לילדים בעזה. איך חייל ששירת שם שם מסתכל עליו?
רצח העם הנוכחי הוא, ככל הנראה, הראשון שמתועד מכל זווית אפשרית, גם על ידי הקורבן ועל ידי המקרבן. כדי להמחיש את ממד הזמן שלו, את העובדה שהוא נמשך כבר שנה, בעזה חיים אנשים רבים – גברים, נשים ובמיוחד ילדים ופעוטות – שהגפיים שלהם, ידיים או רגליים, נקטעו לפני חודשים רבים, ועכשיו הם בשלב של החלמה, של התרגלות לחיים ללא ידיים או רגליים (או שניהם).
זו שנה שלמה שבה הכול מתועד ברשתות החברתיות בקצב שאינו מאפשר צנזורה. זרם בלתי פוסק של תמונות וסרטונים של ילדים, תינוקות, גברים ונשים במצבי מצוקה קיצוניים – אנשים נחנקים תחת ההריסות, נשרפים למוות, הורים מחזיקים חלקי גופות של ילדיהם, סוהרים האונסים אונס קבוצתי אסיר פלסטיני בבית מעצר.
אף שנדמה שמכונת המלחמה הישראלית לא מתכוונת להפסיק, בוודאי לא בזמן הקרוב, ולמרות הצטברות העדויות והביקורת הבינלאומית, עדיין לא קמה תנועה נגד המלחמה בקרב הציבור היהודי, מה שמלמד אותנו רבות עליו ועל המוסריות שלו.
לחברה הפלסטינית בתוך הקו הירוק, השאלה עוד יותר מורכבת. אנחנו פוגשים אנשים – חלקם עובדים איתנו וחברים שלנו, חלקם זרים – שרובם ככולם מצדיקים רצח תינוקות והרעבה של כשני מיליון בני אדם, שחולקים איתנו, הפלסטינים בתוך הקו הירוק, זהות לאומית ותרבותית. זהו לא רק שיח שוליים או שיח עממי. מדובר בשיח שמגיע מהדרגים הפוליטיים הגבוהים, מאנשי תקשורת, אקדמיה ותרבות, שכל אחד בתורו מעודד ומצדיק רצח עם.
המסקנה ברורה: אם בישראל לא יתקבלו ההחלטות הפוליטיות הנכונות, עתידנו לא יהיה שונה מזה של הפלסטינים בעזה. כפי שהם מצולמים סובלים ומושפלים ברשתות החברתיות, כך, ככל הנראה, יצלמו גם אותנו.
בשבועות הראשונים של המלחמה, אבל לא רק בהם, הציבור הישראלי ומוסדות המדינה פעלו ללא הרף במאמץ לרדוף ולהשפיל את האזרחים הפלסטינים. בסנכרון מסוכן, כלל הציבור הפך בין רגע לזרוע של כוחות הביטחון, וזאת בתמיכת האוניברסיטאות, המשטרה, בתי המשפט ומקומות העבודה.
הציבור ראה איך משפילים אותנו ומפרסמים את רגע מעצרנו ברשתות החברתיות, והבין מכך שלאזרחות שלנו אין משמעות, שאנחנו חשופים לפגיעה פוליטית ופיזית. גם אם ישנם אזרחים ערבים שבאופן תמוה מפקפקים בכך שאנחנו חלק מהעם הפלסטיני, לציבור הישראלי ולכוחות הביטחון אין שום ספק בעניין: מבחינתם אנחנו שייכים לאותו העם.
אם זו המציאות, אנחנו הפלסטינים בתוך הקו הירוק צריכים לחשוב על העשייה הפוליטית שלנו באופן שונה מבעבר, להסיק ממנה מסקנות אחרות בתכלית. אנחנו צריכים לשים במרכז את הגוף שלנו ואת הפחד שלנו מפגיעה בו. כבר לא מדובר על אסטרטגיה של שינוי או של השפעה, אלא על פחד מפגיעה פיזית, מהתעללות, מהשפלה ומהרעבה. הפחד הזה חל במיוחד על גברים, שהם מטרה מועדפת.
הפגנה נגד המלחמה, 18 בנובמבר 2023 (צילום: אורן זיו)
האזרחות הישראלית מבדילה אותנו מכל הקבוצות הפלסטיניות האחרות – במולדת ומחוצה לה, אבל דווקא משום כך אנחנו חשופים יותר מהקבוצות האחרות. אין לנו הגנה מוסדית או בינלאומית, ואנחנו חיים תחת מרות המוסדות הישראליים, אותם מוסדות שאחראים על רצח העם.
מורכבותה של הפוזיציה שלנו מפתחת אצלנו תרבות פוליטית, שמערערת על הנחות היסוד האזרחיות שבהן שהאמנו בעבר. העובדה שהפלסטינים בתוך הירוק לא יצאו לרחובות להתנגד למלחמה בצורה רחבה לא נובעת מעצלנות או מזלזול באקט הפוליטי. מקורה בחוסר אמון במוסדות המדינה, אלה שאמורים להגן עלינו כאזרחים, ובמקום זאת הפכו לגופים המאשררים ומצדיקים פגיעה פיזית בנו.
הדוגמה הטובה לכך היא המורה אינתסאר חיג'אזי. ספק אם השוטרים היו מתעללים בה ומשפילים אותה במשך שבוע כדי לרצות את השר לביטחון לאומי, לולא ראו את "סרטון הריקוד" שלה.
ספק אם בעבר להפגנות או למחאות של הפלסטינים בקו הירוק היתה השפעה, אבל אין ספק שהיתה להן חשיבות בתוך הקהילה, כמו גם ברמה האישית והתודעתית. היתה הכרה בכך שאנו מנסים לנצל את השוליים הפוליטיים שהותר לנו לפעול בהם כדי לקדם את עמדותינו. הפגנות, מחאות ופרסומים ברשתות החברתיות – כל אלה היו כלים שעזרו לנו להתגבש בתור קבוצה ואפשרו לנו ליצור נרטיב פוליטי משותף.
אולם הסנכרון הנוכחי בין תרבות רצח העם, הרווחת בחברה היהודית, לבין מוסדות המדינה, יצר מצב שבו כל פרשנות שגויה של הכוונות שלנו עלולה להוביל לפגיעה בנו מצד הרשויות – מכיסוי עיניים, דרך אלימות פיזית ואיומים, ועד הרעבה ומניעת שינה.
יש שיטענו שהמציאות הזו דומה לזו של המשטר הצבאי בשנות ה-50 וה-60. ייתכן שזה נכון. אך בשל ההתפתחות הטכנולוגית, התעצמה מאוד החשיפה למה שנעשה מדי יום ומדי שעה, שמובילה להתמודדות של התודעה עם רוע מוחלט. הערוצים הערביים והפלסטיניים מתעדים את הקורבן, הערוצים הישראלים מתעדים את המקרבן, וכך אנחנו יכולים בקלות לדמיין את עצמנו בנעליהם של העזתים.
לכן, התשובה לשאלה מהי הפעולה הפוליטית הנדרשת עכשיו מהפלסטינים בתוך הקו הירוק, צריכה להיות ברורה: אסור שהעשייה הפוליטית תסכן את הגוף שלנו בהתעללויות ובהשפלות. כבר עכשיו, באופן כמעט אורגני, הציבור הפלסטיני בתוך הקו הירוק הכיר במסוכנות של התבטאות באופן פומבי, ולכן הפך את המרחבים הקהילתיים הסגורים (ניחום אבלים, אירוסים, חתונות ומפגשים משפחתיים) למקומות שבהם מתקיים שיח פוליטי כן, רחוק מעיני הציבור הישראלי ומהרשתות החברתיות, רק עם אנשים שניתן לסמוך עליהם.
הציבור הזה הכיר בעובדה שהתרבות הפוליטית הישנה איבדה את משמעותה, ולכן נדרש מאיתנו לחזור לקהילות שלנו וללמוד מהמבוגרים, מי שעברו את הנכבה ואת הממשל הצבאי וחוו את הפרקטיקה של פוליטיקה של שתיקה, כזו שנמנעת משיח פוליטי מהותי עם הציבור הישראלי.
בתוך תרבות של רצח עם, צריך להבין שהעקרונות הליברליים של חופש הביטוי, חופש המחאה ושיח פתוח הם לא יותר ממלכודת דבש. לכן, לפחות בינתיים, יש לנטוש את הניסיון לשנות את המיינסטרים הישראלי, ולפתח מודעות עמוקה לכך שיש לדבר רק עם מי שבטוח לדבר איתו. אם ניתן, אפשר לייצר, באופן מושכל, קואליציות עם כוחות מחוץ לציבור הפלסטיני, שבכוחן לאתגר את תרבות רצח העם. אבל הדבר החשוב ביותר הוא להעמיד בלב העשייה הפוליטית את הסכנה המוחשית לגוף שלנו, ואת הנזקים לנפש שהמלחמה הזו יצרה.
עבד אבו שחאדה הוא פעיל פוליטי מיפו. כיהן כחבר מועצה בעיריית תל אביב-יפו כנציג הקהילה הפלסטינית בין השנים 2024-2018. כיום מארח את הפודקאסט אל-מידאן באתר ערב48
הפוסט הכוח של השתיקה: הפלסטינים בישראל מול תרבות של רצח עם הופיע לראשונה ב-שיחה מקומית.